פסק-דין בתיק ת"א 6297-08

פתח דבר

1. עסקינן בתביעת "נזיקין + לשון הרע" בסך מיליון ש"ח שהגיש התובע נגד הנתבעים בקשר עם אירוע מיום 9/1/03, שארע בבית הספר "חוגים" שבחיפה (להלן: "בית הספר"), ואשר בגינו הועמד התובע לדין פלילי וזוכה בסופו של יום מחמת הספק.

2. בכל הנוגע לנתבעים 5 - 9, הרי שהתביעה נגדם נדחתה, כאמור בפסק הדין החלקי שניתן ביום 18/4/10, וכאשר שאלת ההוצאות שנותרה פתוחה, תוכרע על ידי במסגרת פסק דין זה בהמשך.

בנוגע לנתבעים 1 - 4, פוצל הדיון, כך שתחילה עומדת להכרעה כאן שאלת החבות.

טענות התובע בתמצית

3. התובע שהינו יליד שנת 1945, מורה לחינוך גופני במקצועו, טוען, כי היה מורה לחינוך גופני בבית הספר משך תקופה של כ- 35 שנה (זאת מעבר ל- 12 שנות לימוד בו כתלמיד).

הנתבעת מס' 3 (להלן: "ניצה") הייתה מנהלת בית הספר בזמנים הרלוונטיים, והנתבעת מס' 4 (להלן: "מיכל") הייתה סגנית מנהלת חטיבת הביניים של בית הספר ומורה שם.

4. האירוע, שהינו "לב ליבה של תביעה זו", כלשונו של התובע בתביעתו (סעיף 16), התרחש ביום חמישי בתאריך 9/1/03, כאשר במהלך שיעור ספורט שהעביר התובע בחדר הכושר בבית הספר, הגיעו הנתבעים 5 - 9 שהיו באותה עת תלמידי כיתה ז', באיחור לשיעור, תוך שכניסתם לאולם לוותה, לטענתו, בצעקות, צחוק פרוע ובצורה מזלזלת. "כנהוג במקרים מסוג זה, התובע דרש מהמאחרים לגשת למחנכת או למנהלת חטיבת הביניים ולהביא אישור להצטרפותם לשיעור והמשיך את מהלך השיעור באופן רגיל".

בדיעבד, התברר לתובע לטענתו, כי לאחר שהנתבעים הנ"ל (להלן גם: "התלמידים") הוצאו על ידו מהשיעור, תוך שהתבקשו להמציא אישורים כנ"ל, הם ניגשו בחברותה למשרדה של ניצה "והעלילו על התובע עלילה, לפיה הוא גירש אותם מהשיעור, תוך שהוא עושה זאת, כביכול, באמצעות דחיפות, קללות ושימוש באלימות פיזית".

5. למחרת, כך ממשיך התובע וטוען, זומנו התלמידים לחדרה של מיכל שביקשה מהם שיתארו עבורה מה קרה בשיעור הספורט. לאחר פגישה זו ומבלי ששוחחה כלל עם התובע בעניין, פנתה מיכל להורי התלמידים וביקשה מהם שיעלו את האירוע על הכתב במכתב המופנה לניצה.

6. ביום 12/1/03 זומן התובע "בבהילות" לחדרה של ניצה, שם הופתע למצוא גם את הגב' ברכה זמיר (מנהלת חטיבת הביניים), את מיכל וכן שתי האימהות של נתבעים 8 ו-9.

במהלך הפגישה הוטחו בפני התובע, לטענתו, האשמות קשות ואף איומים מצד הגב' צביה לוי (אם הנתבע 9), שבגינן הגיש התובע אח"כ נגדה תלונה במשטרה, לרבות טענה שהתובע פגע פיזית ומילולית בתלמידים.

בפגישה, דחה התובע "באופן ענייני" את הטענות שהושמעו נגדו ואף "הגדיל לעשות" בכך שביקש לסור עם האימהות ישירות לתחנת המשטרה הקרובה ע"מ להיחקר ללא דיחוי בעניין טענותיהן ולרבות בדיקה באמצעות מכונת אמת.

7. ביום 14/1/03 ועקב פנייה של הגב' זמיר, הוזמן לבית הספר השוטר הקהילתי יוסף סלע (להלן: "סלע" או "השוטר הקהילתי"), שנהג לבקר בקביעות בבית הספר (לרבות במסגרת פרויקט בטיחות וטיפול בבעיות אלימות) וזאת לאחר שנמסר לו על ידה שתלמידים הותקפו ע"י התובע והם מבקשים להתלונן וכי הוריהם יודעים על המקרה ומבקשים טיפול בנוכחות המנהלת ניצה בגביית תלונתם ועדותם.

לפי התובע, תהליך גביית עדויות התלמידים, בוצע מבלי שהשוטר עבר הכשרה מיוחדת לגביית עדויות מקטינים, וכאשר החקירה נערכה מבלי הפרדה בין התלמידים (שישבו כולם יחדיו באותו חדר כאשר כל אחד מהם מסר את עדותו בניגוד למקובל) ותוך הפרת נהלים. אם בכך לא די, הרי שהתהליך נעשה בנוכחות ניצה, שאף הייתה, בהמשך, עדת תביעה במשפט הפלילי שנערך לתובע.

8. התובע ממשיך וטוען, כי מששמע על גביית העדויות שנערכה ע"י השוטר הקהילתי, פנה אליו מיד על מנת שיחקור גם את יתר בני הכיתה ששהו בחדר הכושר ביום האירוע הנטען, אולם פניות אלה של התובע לא הועילו וחמור מכל, מר סלע כלל לא דיווח לממונים עליו על בקשת התובע בעניין זה. משכך, הוציא התובע ביום 19/1/03 מכתב התייחסות לאירוע הנטען, שמוען לניצה עם העתק לנתבעת 2. ניצה אכן הגיבה למכתב וציינה כי בטיפול במקרה זה בחרה לנהוג בדרך השונה מהרגיל. הנתבעת 2 לטענת התובע, כלל לא התייחסה למכתב זה.

9. ביום 23/1/03 נחקר התובע לראשונה בנוגע למקרה ע"י בלש חוקר במחלקת הנוער מר אילן שחר (להלן "השוטר שחר").

לפי התובע, הרי ששחר הפגין כלפיו זלזול בוטה תוך הבעת צידוד מוחלט בגרסת התלמידים והתעלמות מוחלטת מגרסתו שלו. בעניין התנהלות החקירה ודבריו הפוגעניים של השוטר שחר, הגיש נגדו התובע תלונה במח"ש, שנגנזה "כתלונה שלא הוכחה". אלא שחרף "התנהלותו החריגה" של השוטר שחר, כלשונו של התובע, לא מצאה המשטרה להעביר את המשך הטיפול בתיק לגורם אחר והוא זה שהמליץ לבסוף על העמדתו של התובע לדין.

התובע מציין, שרק ביום 27/8/03 נחקרו ניצה ומיכל ע"י חוקרת המשטרה בנוגע למקרה, וכי את התלמידים עצמם, "(נזכרה) הנתבעת 1 - המשטרה" לחקור ע"י חוקרת נוער רק "לאחר 396 ימים מיום האירוע".